תופסת נמרים או פאזל?
תופסת נמרים או פאזל הם שני דימויים מושאלים מעולם העבודה הטיפולית עם ילדים שחיים במציאות של טראומה מתמשכת. שני משחקי ילדים פשוטים ובסיסים, דרכם ניתן לעבוד עם תגובות העוררות והקיפאון ש״תקועים״ במערכת העצבים נוכח החשיפה האינטנסיבית והממושכת לטראומה.
המשגה – איך מתנהגת טראומה
התגובות הראשוניות העומדות לרשות זוחלים ויונקים במצב של סכנה הן בריחה, לחימה או קפיאה.
כשתגובת הבריחה או הלחימה אינן צולחות או אינן אפשריות, מתכווץ האורגניזם באופן אינסטינקטיבי לקראת קפיאה/אי תזוזה (התנתקות). תגובת הקפיאה היא מנגנון הגנה מפני כאב המוות, זוהי מעין התנתקות של החושים הכוללת עיוותי זמן ותפיסה.
אם נתבונן בעולם החי נבחין כי חיות השורדות מצב מאיים מיד מתנערות, עוברות את תגובת אי התזוזה וחוזרות שוב לתנועה ותפקוד מלא.
בניגוד לחיות, כשבני האדם (שלהם גם המוח החדש – הניאוקורטקרס) חשים מאוימים, הם מתקשים למצוא דרך קלה לפתרון הדילמה בין לחימה לבריחה וממשיכים לשאת את אותה אנרגיה אדירה של אימה וחוסר אונים שלא התפוגגה או שלא הגיע לפריקה וסיום.
כשאיננו יכולים להשלים את תהליך הכניסה, השהייה והיציאה ממצב הקפיאה מתפתחים סימפטומים ארוכי טווח, מעוררי חרדה, מתישים שלעיתים יתבטאו בתסמיני PSTD. לעיתים קרובות חרדה, דיכאון ובעיות פסיכוסומאטיות והתנהגותיות הן דרכו של האורגניזם להכיל או לכלוא את אותו משקע האנרגיה שלא נפרקה.
פיטר לוין מסביר: "בחרדה שלאחר טראומה נשמרת אי התזוזה מבפנים. הדחף לתקיפה עזה כה מפחיד עד כי האדם הסובל מהטראומה מפנים אותו כלפי עצמו במקום לאפשר לו ביטוי חיצוני. כעס עצור זה מתבטא בדיכאון ובסימפטומים של עקה שלאחר טראומה. זהו ביטוי להשארות במעגל בו אין פורקן לתגובות של בריחה או מתקפת- נגד עקב הפחד מן האלימות כלפי עצמנו וכלפי אחרים".
תופסת נמרים
מחשבות ״פרנואידיות״ הצפות רבות אצל חלק מהילדים הם סימפטומים חדשים אותם אני מזהה לאחרונה:
-פחד שמישהו עוקב אחרי, מישהו רוצה לרצוח אותי.
-פחד להיכנס לשרותים.
-פחד להיות לבד, לישון לבד.
אני מבינה שהמחשבות האלו, שאני שומעת מהרבה מהילדים הן חלק מהתמודדות עם מציאות מורכבת. בתגובה, אני מתרגלת עם קבוצות הילדים איתם אני עובדת את מנגנוני הבריחה ולחימה (flight, fight ) באמצעות משחקים שונים.
משחקים עם אינסטינקטים
מכיון שבשנה האחרונה רוב שדרות ממוגנת, בכל פעם שנשמעת אזעקת צבע אדום הילדים לא רצים לשום מקום אלה נשארים בכיתה. לכן המצאתי משחק תופסת חיות בו כל משתתף בוחר איזו חייה הוא רוצה להיות. כשהמטרה היא לדמות רגעי פריז ולהצליח לצאת מהם במקום בטוח דהיינו המשחק.
בשלב הראשון כל אחד בחר איזו חיה הוא רוצה להיות, כשההנחיה היא לבחור חיה רכה וגורית. אחד המשתתפים נבחר ע"י הקבוצה להיות חיית הטרף.
במשחק…. החיות טיילו בג'ונגל וכשהנמר פתאום!! הגיע החיות ברחו (כמו תופסת אבל עם סיפור). זוהי למעשה הדמיית סכנה במקום בטוח שבו לגוף יש אפשרות לברוח ואפילו להינצל.
כל מספר דקות, אני מפסיקה את המשחק ומבקשת מהמשתתפים לשים לב לתחושות בגוף. לרוב התחושות הן: קור ברגלים, רעידות, גלי חום שהם כולם סימן לפריקה של מערכת העצבים. אני מעודדת תחושות אלו ומאפשרת להם זמן עד שהילדים אומרים לי שהתחושות הללו הסתיימו.
לאחר ההתנסות הראשונה הילדים היו זקוקים למספר דקות של פריקת הרעידות. ואז משתתף אחר נבחר להיות הנמר וכל אחד בחר מחדש איזו חיה הוא רוצה להיות.
לאחר ההתנסות השנייה לחלק מהילדים עדיין רעדו הרגליים אבל פחות.
לאחר ההתנסות השלישית החלו לעלות אצל כל הילדים רגשות כעס. הפניתי את הילדים לפרוק את הכעס על הנחום תקום. לאחר הפעם הרביעית חלק קטן מהילדים עדין היה זקוק לפרוק כעס ולאחר הפעם החמישית הילדים ביקשו לנוח ובמשך 5 דקות כמעט לא זזו והיו בשקט מוחלט.
אחרי השיעור צפיתי באותם ילדים משחקים בהפסקה. הם הרגישו ונראו מלאי חיים. בדיוק כמו שילדים צריכים להרגיש ולהראות, גם בחיים וגם בזמן משחק…
חלקים של פאזל
הבאתי למפגש עם קבוצת ילדים בני 10 את ערכת התחושות. זוהי ערכה עם חפצים במרקמים שונים, המעוררים גירויי תחושתי שמאפשר לעבוד עם מערכת העצבים. אפשרתי לבנות לבחור את אחד מהחפצים נראה להם הכי, נעים או מזמין למגע ובמשך מספר דקות הן שחקו עם החפצים שבחרו.
בקשתי מהבנות לשים לב לתחושות בגופן ואחת הבנות ספרה שהיא לא מרגישה את הידיים והרגליים שלה.
הצעתי לה לשים לב לתחושת הקרקע התומכת בגופה, אולם תחושת הנימול רק הלכה והתגברה, התווסף אליה קור ותחושות קשות לא נעימות. המשתתפת סיפרה שהיא מרגישה שהידיים והרגליים שלה הם לא חלק מהגוף, הם נפרדים.
לאחר כמה דקות בהן עבדנו עם מיומנויות של קרקוע וחיבור לתחושות נעימות בגוף, בקשתי מהמשתתפת לחשוב על דימוי כלשהו של חלקים שמתחברים והיא הציעה דימוי של פאזל.
בקשתי ממנה לדמיין פאזל ולראות מה קורה לה בגוף.
היא שתקה למשך מספר דקות ואז פקחה עיניים מחויכות ואמרה שהיא מרגישה חזרה שוב את הידיים והרגליים. היא סיפרה שהיא דמיינה פאזל של גוף האדם ושהיא מרכיבה את הפאזל הזה.
המשגה – איך מתנהג ניתוק
ניתוק היא המילה המוכרת למנגנון פסיכולוגי שכיח הנקרא: דיסוציאציה. במהלך החשיפה לארועי טראומה, השימוש בדיסוציאציה נוטה להיות ברמה הגבוהה ביותר. בהמשך, אצל רוב האנשים מתרחשת ירידה הדרגתית, ובקרב מיעוט חווית הניתוק עשוייה להמשיך חודשים או שנים לאחר החשיפה.
תגובת הניתוק הדיסוציאטיבי היא תגובה ביולוגית הישרדותית עוצמתית, המשקפת את אנסטינקט הקפיאה. אינסטינקט הקפיאה הוא למעשה "ברירת מחדל" לאיום בלתי נמנע, הנכנס לפעולה כאשר מנגנוני הלחימה והבריחה אינם אפשריים, או כאשר אינם מבטיחים את ההישרדות.
דיסוציאציה, היא למעשה ניסיון של הנפש לברוח בעת שהגוף קופא. אחד ההסברים לתופעת הקפיאה רואה במנגנון זה כמעין הגנה מפני כאב המוות, התנתקות של החושים הכוללת עיוותי זמן ותפיסה, נימול, קהות מנטלית וניתוק.
משחק כגשר לתודעה בניתוק
ניתוק כשמו כן הוא, ניתוק בין חלקי העצמי, בין חלקי הנפש, בין הגוף, לנפש, בין הרגש למחשבה, בין אז ושם לכאן ועכשיו וכו.
לנסות ״לחבר את החלקים״ דרך שיחה, נידון מראש לכישלון! זאת כיוון שבטראומה אין עם מי לדבר. אין מי שידבר ואין מי שמקשיב. אין אני!
משחק הוא מרחב בטוח, לרוב בני האדם. הלא מודע האנושי מגיב למשחק באופן אינטואטיבי. כמעט ללא תיווך או הדרכה.
עבור המוח ש״תקוע״ בטראומה, עד כדי קפאון, כל תנועה במודעות, ולו הקטנה ביותר ביותר, מניעה כמויות עצומות של אנרגיה פסיכופיזית. כמעין ״דלת מסתובבת״ שמאפשרת תנועה קטנה. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. עד שהקיפאון מפשיר והחיותיות חוזרת לגוף.
משחקים נוספים שיכולים לענות על הצורך הזה הם: ״ים יבשה״. כשאני בים, משמע אני בחוויה הטראומטית של שם ואז. יבשה, משמעה אני במציאות. כאן ועכשיו. כמו כן, גם משחקי תנועה, עמודו, פריז, משחק הכסאות וכד מאפשרים עבודה עם אותו נושא. ומבלי שיש אפילו צורך לדבר על כך באופן שיר.
