מודעות עצמית והשפעתה על ההורות
לעיתים מפריע לנו משהו בילד שלנו. מפריע לנו כי הוא מזכיר לנו את עצמנו.
מפריע לנו שהילד חווה דברים שכאבו לנו או שסבלנו מהם בנעורינו והיינו רוצים לחסוך ממנו, או מפריע לנו שהילד מתנהג בצורה שונה מאידיאל הילד שיושב לנו בראש ובכך פוגע בתדמית ההורית שלנו – פתאום אנחנו מרגישים הורים לא מספיק טובים (לאיזה מן הורים יש ילד שלא נותן נשיקה לדודה בלומה??). אנחנו פגועים, עצובים, כועסים או מאוכזבים.
קל לקחת את גידול הילדים באופן רגשי, לקבל דברים כפגיעה אישית, להתרגז או להעלב, לחשוב מחשבות שליליות ולהגיב מתוך רגשות אלה.
זה בדיוק המקום בו נכנסת המודעות העצמית. הפעולה של להיות מודע לרגשות האלה, לזהות אותם, להבין מה אנחנו מרגישים, למה אנחנו מרגישים כך, כיצד הרגשות גורמים לנו לפעול ולהבין מה אנחנו בוחרים לעשות.
זה השילוב בין הרגש, לחשיבה ולהתנהגות. זהו בסיסה של האינטיליגנציה הרגשית.
בראיה רחבה יותר, מודעות עצמית כוללת לא רק את הרגשות אלא גם את מערכת הערכים שלנו, הפרדיגמות שלנו, ההרגלים שלנו- המכלול שהוא "אנחנו".
על הפרדיגמה ההורית
מי שמכיר את עצמו יודע לא רק איך הוא מרגיש אלא גם מה חשוב לו, מה ערכי הליבה שלו והאם הוא פועל על פיהם או סוטה מהם. כשאדם מודע לעצמו, הוא חושב גם על לאן הוא הולך ומדוע הוא רוצה ללכת לשם והאם החלטותיו ובחירותיו מקדמים אותו בדרך הנכונה לו. הוא מודע לפרדיגמות – שהן המפות התפיסתיות שלו ומה מונח מאחוריהן – האם הן נשענות על בסיס מוצק ותואמות את מערכת הערכים שלנו.
"ילד הוא יצור חלש הזקוק להגנה" היא פרדיגמה ל"מהם ילדים" בדיוק כמו "ילד יכול להסתדר לבד ולא צריך לכרכר סביבו". "העולם הוא מקום נפלא" כמו גם "העולם הוא מקום מסוכן ויש להזהר ולהשמר" כולן תפיסות קבילות. הן מניעות את התנהלותם של ההורים האוחזים בהם בין אם הם מודעים להן או לא, אבל כל אחת מהן מניעה את ההורה בכיוון אחר.
כדאי לנו להיות מודעים לפרדיגמות שלנו, לבדוק מהן ואיך הן משפיעות על הדרך בה אנחנו מגדלים את ילדינו, האם הן הנכונות לנו.
חשוב לזכור שאין אמת אחת ושאם ההיפך של שחור הוא לבן, ההיפך של אמת היא אמת אחרת. לכן לעיתים כדאי לבדוק גם פרדיגמות חלופיות ולנסות להבין אם יש בהן משהו שמתאים לנו.
הרגלים
נדבך ראשון בפרדיגמה ההורית ההיא ההרגלים.
לכולנו יש הרגלים. חלקם סתמיים כמו סדר הפעולות בבוקר או ההרגל לקרא את העיתון מהסוף (ולא לסגור את משחת השיניים), אבל חלקם הרגלים עמוקים יותר וקשורים להתנהלות המשמעותית יותר שלנו. רוב האנשים אינם מודעים למה שהם עושים מתוך הרגל, לדרך בה ההרגלים משפיעים על אחרים וכיצד חלק מההרגלים מקלקלים לנו.
חשבו למשל על התנהלות הבוקר שלנו עם הילדים, מההתלבשות (או אי ההתלבשות) בבוקר ללשתות את החלב (או לסרב לשתות אותו). יש לנו בד"כ רפרטואר הרגלי תגובה קבוע: מנדנוד לכעס, להתעלמות או הפצרות ושוחד. עכשיו תעשו חשבון כמה הרגלים כאלה פרוסים על פני היום, השבוע, החודש, השנה.
לא קל להפרד מהרגלים כאלה. גם אם מנסים. השלב הראשון הוא להתבונן בעצמנו ולזהות אותם. אחר כך לבחון אלו מהם משרתים אותנו ואלו תוקעים אותנו או מקשים עלינו את החיים ואז לנסות להפרד מהם.
לכן, לגבי כל אותם דברים המרכיבים אותנו ואת ההורות שלנו – הרגשות, הפרדיגמות, ההרגלים והצרכים, הרצונות וה"שריטות" שלנו – מודעות עצמית של הורה חשובה ראשית כלפי עצמו, דרך ההיכרות שלו עם עצמו. אדם מודע רגשית ריאלי יותר באשר לעצמו, מבטא רגשות באופן חופשי ופתוח, מבין מה עובר עליו, מכיר את מגבלותיו וחי עמן בשלום, אך גם מנסה לשפר אותן (ויכול גם לצחוק על עצמו). הוא מזהה תופעות ובעל יכולת בחירה- בחירת התגובה הרצויה, הנכונה לו והמקדמת ביותר.
הורות מודעת
נדבך שני היא מודעות עצמית של ההורים בהקשר להורות שלהם. מהם הערכים שלהם כהורים, מה חשוב להם, כיצד הם רוצים לגדל את ילדיהם, מהם הדגשים החשובים ביותר, על מה לא יוותרו ועל מה אפשר לוותר (שהרי אי אפשר לירות לכל הכיוונים). הורות צריכה להיות דבר מושכל, מודע.
הנדבך השלישי הוא מודעות לילד שלנו. רק אדם מודע לעצמו יכול להיות מודע לאחר (וכאן חזרנו שוב לסינרגיה בין המרכיבים). רק מתוך תהליך ההכרות שלנו עם עצמינו אנחנו יכולים לעשות את אותו תהליך לגבי הילדים שלנו, ולהבין מי הם ומה מרכיב אותם. מה הם מרגישים בסיטואציות שונות, מה הם חושבים ומה דפוס התגובה שלהם. מה נקודות החוזק שלהם ומה האתגרים, מה מקל עליהם להתמודד ומה אנחנו רוצים לפתח.
כשאני יודע שהילד שלי נצמד כי הוא חושש לאבד אהבה, אני לא כועס עליו שהוא "נדבק". אני מבין את הרגשות שלו, את מה שהוא חושב ופועל לשנות את תחושותיו ולחזק אותו וכך ההתנהגות ה"נדבקת" תשתנה. ילדים בדרך כלל לא קמים בבוקר ומחליטים להיות מעצבנים. משהו עומד מאחורי ההתנהגות.
מכאן נגזר הנדבך האחרון- המודעות של הילד לעצמו ולרגשותיו.
ואז באה שאלת השאלות: איך נפתח את המודעות העצמית של ילדינו. וככל שהמילה גדולה ובומבסטית, כל ילד יכול לפתח אותה בהתאם לשלב ולגיל בו הם נמצאים. זה לא סרט למבוגרים בלבד.
ראשית, בעצם המודעות שלנו אנו נתנהל אחרת עם הילדים. נהווה מודל לחיקוי וננהג איתם ממקום נכון יותר, מודע, קשוב להם ובעל אג'נדה חינוכית מוצקה יותר. והרי ילדים לומדים הכי טוב ממודלים.
אם אנו חושבים באופן עקבי ורציף על חינוך ילדינו, לעקרונות המנחים אותנו ולפעולות שאנו נוקטים ומתכננים לנקוט ואנחנו מודעים להם ולעולמם הפנימי, אם אנו רואים באמת לנגד עינינו את הילד שלנו – לא דמות דמיונית שאנו רוצים לראות – ואנחנו לא משליכים את החלומות והחששות שלנו עליו, הרי נקטנו צעדים לחינוכו כבר מיום לידתו. אם אנו עונים על צרכיו במשך כל הזמן ומחזקים את הדרוש חיזוק לאורך כל הדרך – אנו מגדלים את הילדים באופן פרו-אקטיבי.
ובכל זאת, מה לנו ולתאוריות? למי יש זמן וכוח? הרי אנחנו צריכים להתמודד עם הילדים יום יום, שעה שעה וברוך השם יש עם מה להתמודד.. ובסדר היום האינטנסיבי שלנו, מספיק יפה מצידנו אם נצליח לעבור את היום בשלום. מי צריך פילוסופיות כשהילד "חוטף קריזה" מול מדף הממתקים כשסרבנו לקנות לו את הממתק החמישי או מפליק לאחותו הקטנה שפשוט עברה בסביבה. אנחנו הרי רק רוצים לדעת מה הכי נכון לעשות, לא?
אז זהו, שצריך גם וגם. כמו שאומרים: " אם אתה לא יודע לאן אתה שט, שום רוח לא תביא אותך לשם".
נכתב ע"י : ניבה דולב
המאמר הועתק מאתר הלול, הורות בגובה העיניים
