הזדהות השלכתית כמרחב למידה פנימי

הזדהות השלכתית כמרחב למידה פנימי

תבנית לציטוט המאמר לפי כללי ה APA: זכרין, ט. (2024). הזדהות השלכתית כמרחב למידה פנימי. אתר משחקים שבלב.

תאורתיקנים רבים ניסו להמשיג ולתחום את משמעותה של תופעה פסיכולוגית נסתרת וחמקמקה הנקראת “הזדהות השלכתית” (Projective Identification). בספרות המקצועית מתוארות המשגות רבות, לעיתים חופפות ולעיתים משלימות, הכוללות בין היתר את המונחים השלכה, התקה, העברה והעברה נגדית. לשיטתי, לא ניתן להתייחס למושגים אלו כמושגים נפרדים באופן מוחלט, אלא ככאלו הנמצאים באינטראקציה מתמדת רבת ממדים ומשפיעים זה על זה.

המושג הזדהות השלכתית מתייחס לתהליכים המהווים גשר בין עולמו הפנימי של האדם ויחסי האובייקט המופנמים שלו, לבין האינטראקציות הבינאישיות שלו. דיאדות מופנמות של מערכות יחסים מן הילדות, המורכבות מאספקט של העצמי ומאספקט של האובייקט ומהוות בסיס להיווצרות סוגים שונים של יחסים בינאישיים. זהו מנגנון שדרכו מתרחשת החצנה/הקרנה/השלכה (אקסטרנליזציה) של יחסי אובייקט מופנמים במצבים בינאישיים. תהליך זה מתבצע על ידי הפעלה (אקטיבציה) של תכונות מסוימות אצל האובייקט החיצוני באמצעות תמרון התנהגותי שלו. דבר זה גורם לתפיסה של הזולת לאור התנסות מן העבר, להתנהגות כלפיו בהתאם לתפיסה זו ולהבאתו, בדרך זו או אחרת, למלא תפקיד התואם את התוכן שהושלך עליו (רויטמן, 1989).

תהליכי ההזדהות ההשלכתית מתרחשים לא רק בסיטואציות טיפוליות פרטניות או קבוצתיות, אלא יכולים להתרחש גם בין פרט לקבוצה מכל סוג, בין מיעוט אתני לרוב באוכלוסייה. תהליכים אלה מתרחשים בין גופים פוליטיים או רעיוניים, בין העמים או בין המדינות, הם אוניברסליים ומתרחשים במערכות יחסים נורמטיביות ופתולוגיות גם יחד (רויטמן, 1989).

פרספקטיבה היסטורית למושג

המושג הזדהות השלכתית (Projective Identification) נטבע על ידי מלאני קליין ב-1946. זהו מנגנון נפשי פסיכולוגי שבא לידי ביטוי, כמו כל מנגנון נפשי, בפנטזיה. מנגנון זה מופיע בתקופת החיים המוקדמת, בשלב אותו כינתה העמדה הסכיזואידית פרנואידית. הפנטזיה היא של הוצאת חלקים “רעים” של העצמי והשלכתם אל תוך אדם אחר במאמץ של העצמי להיפטר מאובייקטים רעים, שמאיימים להרוס את העצמי מבפנים. אובייקטים רעים אלו (ייצוגים פסיכולוגיים של אינסטינקט המוות) מושלכים החוצה במאמץ לשלוט ולהשתלט על האובייקט (Klein, 1946).

קליין טוענת שהתינוק בחודשים הראשונים לחייו, חש בדחפים תוקפניים שהם מקור לחרדות קשות. כדי להשתחרר מדחפים גורמי כאב ולא רצויים אלה, הוא משליך אותם על אמו, אך בגלל חוסר יכולתו להבחין בינה לבינו הוא ממשיך להרגיש את דחפים אלה כשלו. הזדהות השלכתית אם כן היא תופעה שבה ה”עצמי” משליך את כולו או חלקים שלו על האובייקט. בעקבות השלכה זו נתפס האובייקט על-ידי הסובייקט כאילו באמת היו בו התכונות שהושלכו עליו, אך כתוצאה של הפנמה חוזרת (reintrojection), ממשיך הסובייקט להזדהות עם התכונות שהשליך על האובייקט וחש אותן כשלו (Klein, 1946).

על אף שויניקוט בכתיבתו לא עשה שימוש רב במושג הזדהות השלכתית, ניתן לראות בכתביו כי הוא מזהה את תפקיד ההזדהות ההשלכתית של האם, בהתפתחות המוקדמת, כצורה של יחסי אובייקט דרך מושגים כגון פגיעה ושיקוף (Winnicott, 1952). בנוסף, ויניקוט מתאר את המצב של פתיחות אימהית מוגברת, כמצב של רגישות מוגברת עד שהיא מרגישה את התינוק כעצמה, וכך יכולה היא להענות לצרכיו (Winnicott, 1956).

תרומתו של וילפרד ביון (Bion, 1959) בהבנת הרעיון של הזדהות השלכתית הוא בפרוט הצעדים של התרחשות התופעה. ביון מסביר כי האדם בבסיסו זקוק לכך שהאובייקט (לרוב האם) יכיל את רגשותיו הבלתי נסבלים, שהוא, התינוק, לא מסוגל לעבדם בעצמו. הכלה זו היא המאפשרת ליכולת דומה להתפתח, בהמשך, אצל התינוק, היכולת שלו עצמו להכיל את רגשותיו, מחשבותיו, חוויותיו, וכו’. בַמושג הכלה ביון מבטא תפישה מסוימת אודות נפש האדם, תפישה שלפיה הנפש בעצם איננה מסוגלת להתפתח מתוך עצמה, היא זקוקה להכלה אימהית, לחלק מהחוויות הנפשיות הקשות, חוויות שללא הכלה אימהית הופכות לאימה מפרקת. האם צריכה להיות מסוגלת לקלוט לנפשה את החרדות הרגשיות של תינוקה, ולאפשר להן לשהות בתוך נפשה, כך שהתינוק יוכל להרגיש שהגורם המאיים מבפנים כבר איננו בתוכו, ומוכל בה (פרלוב, 2011).

ביון מסביר עוד, כי בנוסף לזיהוי של הזדהות השלכתית כפנטזיה, זוהי גם מניפולציה של אדם אחד על ידי אחר דרך אינטראקציה בין אישית (Ogden, 1979). בכך מרחיב ביון את גבולות המושג הזדהות השלכתית ממנגנון פרימיטיבי אחד מיני רבים שפועלים בנו מינקותנו ועד בגרותנו, להמשגה של התהליך הנפשי הקריטי ביותר להתפתחות ההכלה. ביון מסביר כי המשליך, דרך אינטראקציה ממשית עם המקבל, יוצר לחץ לחוות חלק ממנו ולנהוג בהתאמה לפנטזיה האומניפוטנטית המושלכת. מנגנון זה מאפשר למשליך להרגיש ולחשוב את מה שהוא לא יכול לעשות לבדו, דרך אישיות שחזקה מספיק להכיל את אותן רגשות ומחשבות. (טראבס, 2003). חידושו של ביון בהקשר זה, הוא שלא זו בלבד שמדובר על התרחשות בינאישית, אלא על התרחשות בינאישית שהיא קריטית להתפתחותו הנפשית של האדם (פרלוב, 2011).

כותבים נוספים (Balint, 1952; Searles, 1963) מדגישים את חשיבות פתיחותו של המטפל בתהליך לקבל, לסבול ולהרגיש עם המטופל את אותם רגשות שלא ניתן לשאתם. סירלס דן בחשיבות הימנעותו של המטפל מנוקשות, שמטרתה להגן על עצמו מפני חווית רגשות המטופל ומסביר כי דרך הזדהות עם מטפל שיכול לסבול, המטופל מפתח כוחות אגו ומצליח לשלב את העצמי שלו בעצמי גדול יותר כסוג של יחסים עם חלק מאובייקט לא אנושי, שהמטופל מטפח וצריך ממנו (Searles, 1963).

הורוביץ מתיחס לתהליך הנפשי המתרחש בעקבות ההשלכה ולהשפעות התהליך על מושא ההשלכה. הוא מסביר שאחרי שאדם משליך את החלקים הרעים והתוקפניים שלו על אדם אחר, הוא חש עצמו חלש ופגיע ותופס את האחר כבעל אותן תכונות רעות וכוונות תוקפניות שאותן השליך עליו. מצב זה גורם לו לחוש חרדה, ולחשוש מפני פגיעה ונקמה מן האחר, שעליו נעשתה ההשלכה. מרגע זה יתחיל הסובייקט לתמרן את מושא ההשלכה שלו כדי להימנע מפגיעה. הורוביץ כותב שהשלכת תכונות על הזולת משפיעה על התנהגותו. וטוען שמושא ההשלכה עובר שינוי בתפקודו הנפשי, כאילו פרצו תכנים נפשיים מאדם אחר לתוכו (Horwitz , 1983).

קרנברג (Kernberg , 1984) רואה את ההזדהות ההשלכתית כצורה לא מוצלחת של השלכה, שבה ה”עצמי” לא משיג שחרור מדחפיו הבלתי רצויים ומסביר חוסר הצלחה זו בכך שגבולות ה”אני” (Ego) לא שלמים, וקיימת חוסר הבחנה בין העצמי (self) והאובייקט. באמירה זו, מצטרף קרנברג לאלו התופסים את ההזדהות ההשלכית כפרימיטיבית יותר מההשלכה, מאחר והיא מערבת טשטוש של גבולות האגו אשר מביא את מקבל ההשלכה לקבל אותה ולהזדהות עמה ((Goldstein, 1991.

תהליך ההזדהות ההשלכתית על פי אוגדן

על פי אוגדן, הזדהות השלכתית מתייחסת לקבוצה של פנטזיות ויחסי אובייקט שקשורים לרצון של העצמי להיפטר מהיבטים לא רצויים, להפקידם (אותם חלקים לא רצויים) אצל אדם אחר, ולבסוף קבלתם של הבטים אלו שהושלכו, בגרסתם המותאמת, חזרה אל העצמי (Ogden, 1979).

אוגדן מתאר את התהליך של הזדהות השלכתית כתהליך סכמטי המתרחש בשלושה שלבים: ראשון, הפנטזיה של העצמי להיפטר מחלק לא רצוי ולשים חלק זה אל תוך אדם אחר בדרך של שליטה. לאחר מכן האינדוקציה של רגשות אלו בנמען שעולים בקנה אחד עם הפנטזיה ההשלכתית באמצעות אינטראקציה בין אישית. ולבסוף, תהליך העיבוד של ההשלכה על ידי הנמען, ואחריו ההפנמה מחדש של ההשלכה המעובדת על ידי המשליך (Ogden, 1979).

הצעד הראשון של הזדהות השלכתית יכול להיות מובן דרך מנגנונים פסיכולוגיים ראשוניים של יצירת משאלה או פנטזיה של העצמי, להיפטר מהיבט לא רצוי, בגלל שהיבט זה מאיים להרוס את העצמי מבפנים או כי המטופל מרגיש שהיבט זה, ממנו הוא רוצה להיפטר, נמצא בסכנה של התקפה על ידי היבטים אחרים של העצמי וחייבים לשמור עליו מוחזקים בתוך אדם מגן. אלמנט נוסף בפנטזיה הוא כי אותו חלק מושלך משתלט על האדם (עליו משליכים) מבפנים. הפנטזיה של שימת חלק מהעצמי בתוך אדם אחר והשליטה בו מבפנים משקפת היבט מרכזי בתהליך מכיוון שהאדם המעורב בתהליך זה פועל, לפחות בחלקו, ברמת התפתחות של טשטוש של גבולות עמוק בין העצמי וייצוגי האוביקט, עד כי האדם מרגיש “אחד” עם נמען ההשלכה (Ogden, 1979).

בשלב השני של הזדהות השלכתית, באמצעות האינטראקציה הבינאישית, מופעל לחץ על ידי המשליך על נמען ההשלכה להרגיש, לחשוב, לחוות את עצמו ולהתנהג בצורה התואמת את הפנטזיה המושלכת. באמצעות האינטראקציה של המשליך עם האובייקט, שני ההיבטים של הפנטזיה מאומתים: ראשית, הרעיון שיש לאובייקט את המאפיינים של היבטי העצמי המוקרנים ושנית האוביקט נשלט על ידי המשליך. כאשר אדם משליך על הזולת תכונות מסוימות, הוא גם מתנהג כלפיו בהתאם לכך, ובאופן אקטיבי מתמרן את הזולת להגיב בהתנהגות משלימה, אשר לה הוא מצפה. התנהגות ריאלית זו של המשליך היא חלק הכרחי, המהווה את החוליה המקשרת בתהליך ההזדהות ההשלכתית ובלעדיה לא יתרחש תהליך זה (Ogden, 1979).

בשלב השלישי של הזדהות השלכתית, מתרחש עיבוד פסיכולוגי של הההשלכה על ידי הנמען, המאפשר לנמען להחזיר חזרה את שהושלך, ומאפשר למשליך להפנים מחדש את ההיבט שהושלך בגירסתו המותאמת והמעובדת. בשלב זה נמען ההשלכה חווה את עצמו, בחלקו, כפי שהוא מצטייר בפנטזיה המושלכת (Ogden, 1979). אם נמען ההשלכה יכול להתמודד עם הרגשות המושלכים “לתוכו” בדרך שונה מהתמודדותו של המשליך, נוצר סט חדש של רגשות, כמעין גרסה “מעובדת” של הרגשות המקוריים המושלכים. רגשות אלו יכולים להחוות ככאלו שאפשר לחיות איתם, מבלי לפגוע בהיבטים אחרים של העצמי או של האובייקטים המוערכים של האדם (Little, 1966).

הנמען יכול להשתמש במגוון שונה של הגנות ותהליכים פסיכולוגיים, כך שרגשות המשליך יעברו עיבוד (Langs, 1976), הכלה (Bion, 1959), או ינוהלו בצורה שונה. תהליכים פסיכולוגיים נוספים יכולים לכלול ניסיונות אינטגרציה עם היבטים אחרים של האישיות או נסיונות להשיג שליטה דרך ההבנה וסובלימציה. שיטות ההתמודדות האלו מייצגות דרכים שונות לחיות עם או להכיל היבטים של העצמי מבלי להתכחש לו. כך נפתחת הדלת לאפשרות שהרגשות המוקרנים יטופלו באופן שונה מהאופן שבו התמודד עימם המשליך. לעיתים, החוויה החדשה אף יכולה לכלול את התחושה שרגשות אלו יכולים להיות מוערכים ואפילו מהנים (Ogden, 1979).

לבסוף, לאחר שעובדו הרגשות המושלכים מבחינה פסיכולוגית על ידי הנמען, הם יופנמו מחדש על ידי המשליך. אם המקבל שונה דיו מהמשליך, הגרסא המעובדת של החומר המושלך תשתנה מהותית (Goldstein, 1991). טבעה של ההפנמה המחודשת תלויה ברמת בשלותו של המשליך, ותנוע בין סוגים פרימיטיביים של הפנמה לסוגים בוגרים יותר של הזדהות (Schafer, 1968).

בתהליך זה, המשליך זוכה להזדמנות לחוות דרכים חדשות לניהול רגשות ופנטזיות שבעבר יכל רק לקוות להיפטר מהן. התרחבות יכולת האדם להשתמש במגוון כלים להתמודדות טובה יותר עם אותם רגשות שבעבר נחוו כבלתי אפשריים, מעידה על מידת ההצלחה של עיבוד הרגשות המושלכים, על הפנמה מחודשת ועל צמיחה פסיכולוגית אמיתית (Ogden, 1979).

הזדהות השלכתית כתהליך התפתחות ראשוני

הזדהות השלכתית היא תהליך פסיכולוגי המהווה בו זמנית סוג של מנגנון הגנה, סוג של תקשורת, צורה פרימיטיבית של יחסי אובייקט, ומסלול לשינוי פסיכולוגי. כהגנה, הזדהות השלכתית משמשת ליצורת תחושה של מרחק פסיכולוגי מהיבטים לא רצויים (לעתים קרובות מפחידים) של העצמי. במצב של תקשורת, הזדהות השלכתית היא תהליך שבו רגשות חופפים מופקדים באדם אחר כדי להיות מובן או כדי להיות “אחד עם” האדם האחר. כסוג של יחסי אובייקט, הזדהות השלכתית מהווה דרך של להיות עם וליצור קשר עם אובייקט נפרד באופן חלקי. ולבסוף, כמסלול לשינוי פסיכולוגי, הזדהות השלכתית היא תהליך שבו רגשות עמם האחד נאבק מעובדים מבחינה פסיכולוגית על ידי אדם אחר והופכים זמינים להפנמה מחודשת (Ogden, 1979).

כל אחד מפונקציות אלו של הזדהות השלכתית מתפתחים בהקשר של הניסיונות הראשונים של התינוק לתפוס ולארגן את החוויה הפנימית והחיצונית שלו, ולתקשר עם סביבתו. התינוק מתמודד עם מגוון גירויים מבלבלים ומפחידים ויכול לארגן את החוויה שלו בעזרתה של “האם הטובה דיה” (Winnicott, 1952). ספיטץ מתאר את התקשורת המוקדמת בין האם והתינוק כמעין תקשורת טלפטית בה החישה של האם היא “מתוך הקרביים” וגירויים אינם צפויים אלא מתקבלים, מתוך הנחת התינוק את רצונו בתוך האם וההפך (Spitz, 1965).

בתהליך ההתפתחות של ארגון זה, התינוק משתמש במצב מחשבתי זה כדי לעזור לעצמו לשמור על מה שמוערך, מבחינה פסיכולוגית, כנפרד ובטוח ממה שנחווה כמסוכן והרסני (Freud, 1920). בפנטזיה, היבטים של התינוק יכולים להיות מופקדים באדם האחר, באופן כזה שהתינוק לא מרגיש שאיבד את הקשר עם חלק זה של עצמו או עם האדם האחר. סוג זה של פיצול מתפתח והופך לבסיס המצבים הפסיכולוגיים המוקדמים של ארגון וההגנה ( Kernberg, 1976;Jacobson, 1964).

במונחים של תקשורת, הזדהות השלכתית היא אמצעי שבעזרתו התינוק יכול להרגיש שהוא מרגיש. התינוק אינו יכול לתאר במילים את רגשותיו לאם. במקום זאת, הוא גורם להתעוררות רגשות אלו בה. בנוסף, הזדהות השלכתית מהווה סוג פרימיטיבי של יחסי אובייקט, כדרך בסיסית של להיות עם אובייקט שהוא רק באופן חלקי נפרד מבחינה פסיכולוגית. זוהי צורת מעבר של יחסי אובייקט שבין השלב של האובייקט הסובייקטיבי והשלב של יחסי אובייקט אמיתיים (Ogden, 1979).

הפונקציה הרביעית של הזדהות השלכתית היא מסלול לשינוי פסיכולוגי. הזדהות השלכתית עשויה לתרום לצמיחה פסיכולוגית של המטופל כאשר המטפל הופך את עצמו זמין לקבלת ההשלכות של המטופל, תוך ניצול היבטים של מערכת האישיות הבוגרת יותר שלו בעיבודה של ההשלכה (Langs, 1976; Malin & Grotstein, 1966; Searles, 1963). אוגדן טוען שעל המטפל לא רק להראות למטופל את החלקים שהוא משליך, אלא גם להגיב בצורה אחרת מזו שלה מצפה המטופל. לדוגמה, כאשר המטופל מתמרן את המטפל לתגובה מענישה, על המטפל להגיב בצורה מתונה ובדרך זו לשבור את מעגל הקסמים של היחסים הבינאישיים הבלתי יעילים של המטופל (רויטמן, 1989).

המרחב הטיפולי על פי הגישה ההתייחסותית

גישות מסורתיות רואות בסיטואציה הטיפולית תהליך המתאפשר דרך הכלה ופירוש החרדות והפנטזיות הלא מודעות של המטופל ע”י המטפל. בתהליך זה, הפסיכואנליטיקאי הוא בבחינת שותף לא שיפוטי וסלחן לכל חוויה ולכל רגש. הגישה ההתייחסותית רואה בעמדה זו אידיאל בלתי ניתן להשגה, ורואה בסיטואציה האנליטית כמייצגת באופן בלתי נמנע את המפגש בין שתי זוויות ראייה, שתי מציאויות נפשיות וסובייקטיביות (מיטשל, 2003).

ברמן (1986) מסביר כי המרחב הטיפולי הוא מרחב בו מתקיימת אינטרקציה בין שני אישיות, שבשתיהן נמצא לחץ מין הסמי והאני העליון. כל אחד משניהם הינו ילד ביחס להוריו המופנמים, וכל אחד מהם, המטופל והאנליטיקאי, מגיב לכל אירוע של המצב האנליטי. לכן, טוען ברמן הנסיונות להגיע לאוביקטיביות הינן חסרת סיכויי. האידיאל האוביקטיבי מוביל להדחקתה וחסימתה של הסוביקטיביות ולמימושו לכאורה של המיתוס “האנליטיקאי ללא חרדה וכעס”.

הקשר הטיפולי הוא תהליך אינטראקטיבי המתקיים בין שני בני אדם, כמו כל מערכת יחסים אחרת (Mitchell & Aron, 1999) והוא נבנה במשותף על ידי שני המשתתפים, המקיימים תהליכים המאופיינים בהשפעה הדדית שאינה סימטרית (Mitchell, 1988). במרחב הטיפולי שני סובייקטים משפיעים זה על זה באופן הדדי, אובייקט החקירה מתרחב והוא כולל את ההתקיימות המשותפת של שני הסובייקטים (לאור, 2007). המטפל הנוכח גם כסובייקט חווה, מעורב ונתון להשפעות המטופל עליו, שמפגישות אותו עם מצבים חדשים וזרים לו, והופכות אותו אחר לעצמו (Ogden, 1994).

ההכרה בסובייקטיביות של השני ובהשפעה של האחר עליה יוצרת את השלישי האנליטי (Ogden, 1994). השלישי האנליטי הוא יצירה משותפת וייחודית בין מטפל ומטופל, המאפשרת דיאלוג שבתוכו השניים מתקיימים בו זמנית, בחיבור ונפרדות, בהכרה ובשלילה (Benjamin, 1995). נוכחות המטפל באופן זה שונה מאד מעמדה של הניטרליות והאיפוק המסורתיים ונותנת למטפל את החופש להשתמש באישיותו, להתמסר, להיות נחדר ולהרחיב את גבולותיו כדי שהמטופל יפגוש דרכו את עצמו (Ghent, 1990).

הזדהות השלכתית על פי הגישה ההתיחסותית

אוגדן מתייחס למימד האינטרסובייקטיבי שבהזדהות השלכתית כמרחב בו מתקיים תהליך של שלילה הדדית של האחר ושל העצמי. מקבל ההשלכות הופך שותף לשלילת עצמו כסובייקט נפרד, ובכך הופך להיות אחר לעצמו. המשליך גם הוא כבר לא מי שהוא היה עד לאותה נקודה. תהליך זה יוצר את הסובייקט השלישי או “השלישי האנליטי” (Ogden, 1994).

אוגדן מצביע על הפרדוקס בו המשליך ומקבל ההשלכות, המטפל והמטופל, משעבדים את עצמם באופן לא מודע, על מנת להשתחרר ממגבלותיהם. כאשר התהליך מתרחש באופן תקין, שני המשתתפים ישתחררו מהשלישי ע”י הכרה באינדבידואליות של כל אחד, בהיותם נפרדים אך תלויים זה בקיומו של זה, ויווצר מתח דיאלקטי חדש בין אחידות ושניות, בין דומה ושונה, סובייקטיביות אינדיבידואלית ואינטרסובייקטיביות (טראבס, 2003).

פורדר מציג את ההזדהות ההשלכתית בדרך חדשה אשר מדגישה ומרחיבה את הבנת התהליך הבין אישי. התהליך מתואר כמנגנון העברה-העברה נגדית דו שכבתי המכילה רכיבים כהזדהות עם התוקפן והפיכת פאסיביות לאקטיביות. בשלב הראשון המטופל משליך אל המטפל ייצוג אובייקט של הורה עוצמתי בעוד הוא מזדהה עם ייצוג עצמי של ילד חסר אונים. בשלב השני המטופל משליך אל המטפל ייצוג עצמי של ילד חסר אונים בעוד הוא מזוהה עם ההורה העוצמתי (Porder, 1987).

דיוויס טוענת שעל מנת שיתרחש תיקון, על המטפל לחוות מצבי עצמי (self states) קשים, סודיים, ומעוררי בושה, שעברו דיסוציאציה והושלכו, וזאת כדי שחוויות אלו יחוו ביחד ולא יישארו רק בעולמו של המטופל. ברגעים אלו, משהו באינטראקציה עם המטופל מאלץ את המטפל להיות ער למשהו רע, שתמיד היה שם בתוך עצמו. אם המרחב הטיפולי מצליח להשתנות בכך שהטוב והרע יכולים להיות מוחזקים ביחד ולהחוות ביחד, כי אז נפתחת הדלת למטופל לראות ברוע – ריאלי, ולא רוע טוטאלי המושלך על המטפל (Davies , 2004).

התקשורת הטראנספרנסיאלית הנובעת מההזדהות ההשלכתית היא בעלת ערך רב מאחר והיא מלמדת אודות חלקי עצמי שהם בלתי נסבלים מכדי להיות מודעים ומדוברים עבור המטופלת (Davies & Frawley, 1994). החזקה אנליטית מבוססת תמיד על היכולת לשאת מגע ממשי עם מה שהאדם האחר מרגיש, עד כדי הרגשת אותם הרגשות ע”י המטפל. כאשר המטפל מניח לעצמו לחוש את הרגשות הבלתי נסבלים של המטופל, ואם הוא מצליח לחוות אותם ולמצוא דרך להמשיך, כי אז יכול המטופל להתחיל לנטרל את הפחד הטמון ברגשותיו הקשים ביותר (קייסמנט, 1985). מעתה, רגשות אלו לעולם לא יישאו יותר את אותה עוצמה של בידוד קטסטרופאלי ויהפכו לאפיזודות רבות כוח עם פוטנציאל ריפויי חזק (Davies, 1997).

הזדהות השלכתית בעבודה עם ילדים

תאורתיקנים שונים מדברים על העברה נגדית בעבודה עם ילדים במונחים של הזדהות השלכתית (Alvarez, 1983; Ferro, 1992). כשם פרויד (1912 ) תיאר את ה”העברה” כהתעוררותם של זכרונות נשכחים ומנותקים ושל רגשות כלפי דמויות הוריות דרך נוכחותו של המטפל, כך ניתן להניח כי גם המפגש הטיפולי עם ילדים, מעורר במטפל זכרונות מילדותו (Marshall, 1979).

זכרונות אלו עשויים לחלוף דרך מודעות המטפל, לעיתים כלל ללא תשומת לב מיוחדת. אולם לעיתים, ריח, דמות, התנסות גופנית, יכולים להוביל את המטפל לזכרון ילדות ספציפי ולהעניק לו את האפשרות לפגוש מצבי עצמי שהיו מורדמים, מורחקים ולא מודעים (Bonovitz, 2009).

גירויים של זכרונות אלו ושימוש בהם הוא לפעמים הכרחי ואפילו מהותי, וניתן לראות בהם משאב חיוני היכול להעמיק את עבודתו של המטפל (Bonovitz, 2009). תהליך זה מחזיק את העבר חי בהווה ונותן לארגון מחדש מנטלי להתפתח בתוך המטפל ואפשרות להתנסות חדשה של עצמו בהקשר למטופל (Wolstein, 1959; Loewald, 1960). במילים אחרות, כדי שמטופל יחלים, על המטפל להכיר את עצמו בדרך חדשה (Slavin & Kriegman, 1998).

אנליטיקאים המגיעים מהגישה ההתיחסותית והאינטרפרסונאלית מדגישים את התגובות האינטנסיביות בקרב מטפלים העובדים עם ילדים ואת תועלתה היחודית של העברה נגדית בעבודה זו. יש כאלו הרואים בהעברה נגדית שחזור, כמעין משחק המתרחש בין המטופל והמטפל שמטרתו המחזה של פרדיגמת מערכת היחסים של המטופל עם האוביקט הראשוני. הרעיון שעברו של המטפל לא רק נעור לחיים מחדש אלא יכול לשנות צורה ולהבנות מחדש דרך היחסים הטיפוליים עם הילד מתכתב עם המרחב הדיאדי של הורה-ילד (Altman, Briggs, Frankel, Gensler & Pantone, 2002).

קלובר (Klauber, 1991) מציע מסגרת תאורתית בה ההצגה מחדש של עולמות ההורה והתינוק נמצאים באותה רמה של אינטראקציה ופיעפוע אחד לתוך השני דרך השלכה והזדהות השלכתית. ייצוג האוביקט המופנם של ההורה, דרך התנסות אמיתית כהורה, משתנה ומעוצב מחדש כאשר התנסויות ויחסי הילד נבחנות דרך עדשה חדשה. המרחב הבין אישי מוגדר כמתח בין התיחסות לאחר כאוביקט (תוצר של העולם הפנימי) לבין התייחסות לאחר כסובייקט (כאחר המתקיים מחוץ לעצמי) (Benjamin , 1990).

השימוש של העברה נגדית ע”י המטפל מחזיק את הפוטנציאל לפתוח מרחב התבוננות שבו הילד יכול להתחיל לבדוק את תודעתו של האחר ולדעת אספקטים של עצמו דרך התנסותם של האחרים אותו-לראות את עצמו כאוביקט מבעד לעיניו של המטפל (Bonovitz, 2009). בנוסף לכך שהמטפל חווה דרך המטופל חלקי עצמי שלו כילד, הוא יכול לאפשר לילד המטופל להתנסות בחוויות חשובות המהוות חלק בהתפתחות כגון קשר חיובי עם חבר או בן משפחה. כך, דרך עיניו של המטפל, יכול הילד לחוות את עצמו באופן שונה מבעבר ובכך לאפשר אינטגרציה עם חלקים מעברו שלא קיבלו הכרה עד כה (Brown, 1995). במקביל, ובאותו אופן, יכול המטפל להיזכר בתמיכת חבר או בן משפחה מעברו ולחוות אף הוא אינטגרציה עם חלקים מנותקים מעברו כילד (Bonovitz, 2009).

רשימת מקורות

ברמן, ע. (1986). העברה והעברה נגדית כתהליך בין-אישי כולל. שיחות, 1, 15-6.

טרבס, א. (2003). הרצאה ביום העיון של התוכנית לפסיכותרפיה באונ’ תל אביב והמכון הישראלי לפסיכואנליזה.

לאור, א. (2007). המטפל, המטופל וה-setting הטיפולי: בנייה הדדית של ה-setting כגורם טיפולי. שיחות, כא.

מיטשל, א. ס. (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. אורה זילברשטיין (תרגום). תל אביב: תולעת ספרים.

פרלוב, מ. (2011.( החזקה והכלה – ומה ביניהן? [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום שישי ‏26 ‏ספטמבר ‏2014, פסיכולוגיה עברית  .:http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2655

קייסמנט, פ. (1985). דינמיקות מפתח של הכלה, מתוך: קייסמנט, פ., ללמוד מן המטופל.       דביר: ת”א, 129-147.

רויטמן, מ. (1989). הזדהות השלכתית – מפתח להבנת תהליכים בין אישיים וקבוצתיים. שיחות, ג.

Altman, N., Briggs, R., Frankel, J., Gensler, D., & Pantone, P. (2002). Relational child psychotherapy. New York: Other Press.

Alvarez, A. (1983). Problems in the use of countertransference: Getting it across. Journal of Child Psychotherapy, 9, 7–23.

Balint, M. (1952). Primary Love and Psychoanalytic Technique. New York: Liveright Pub.

Benjamin, J. (1990). Recognition and destruction: An outline of intersubjectivity. In S. A. Mitchell & L. Aron (Eds.), Relational psychoanalysis: The emergence of a tradition. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Benjamin, J. (1995). Like subjects, love objects.‏ New Haven, CT: Yale University.

Bion, W. R. (1959). Attacks on linking. Internal. J. Psycho-Anal, 40.

Bonovitz, C. (2009). Countertransference in child psychoanalytic psychotherapy: The emergence of the analyst’s childhood. Psychoanalytic Psychology, 26, 235.‏

Brown, L. (1995). A glossary of interpersonal psychoanalytic concepts and terms. In M. Lionells,J. Fiscalini, C. Mann, & D. B. Stern (Eds.), The handbook of interpersonal psychoanalysis. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Davies, J. M. (1997). Dissociation, Therapeutic Enactment, and Transference-Countertransference Processes: A Discussion of Papers on Childhood Sexual.Gender and Psychoanalysis, 2, 241-257.‏

Davies, J. M. (2004). Whose bad objects are we anyway? Repetition and our elusive love affair with evil. Psychoanalytic Dialogues, 14, 711-732.‏

Davies, J. M., & Frawley, M. G. (1994). Treating the adult survivor of childhood sexual abuse: A psychoanalytic perspective. Basic Books.‏

Ferro, A. (1999). The bi-personal field: Experiences in child analysis.London: Routledge.

Freud, S. (1912). The dynamics of transference. Standard Edition. London: Hogarth Press.

Freud, S. (1920). Beyond the Pleasure Principle. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, XVIII (1920-1922).‏

Ghent, E. (1990). Masochism, Submission, Surrender: Masochism as a perversion of surrender.Contemporary Psychoanalysis, 26, 108-136.

Goldstein, W. N. (1991). Clarification of projective identification. Am J Psychiatry, 148, 153-161.‏

Horwitz, L. (1983). projective identification in dyads and groups. Int. J. Group Psychotherapy, 33, 259-279.

Jacobson, E. (1964). The Self and the Object World .New York: Univ Press.

Kernberg, O. (1976). Normal and pathological development In Object Relations Theory and Clinical Psychoanalysis. New York: Jason Aronson.

Kernberg, O. (1984). The influence of projective identification on counter- transference. Presentation at the First Conference of the Sigmund Freud Center of the Hebrew University of Jerusalem. On Projection, Identification and Projective Identification. Jerusalem, Israel.

Klauber, T. (1991). Ill treatment in the countertransference: Some thoughts on concurrent work with an adopted girl and with her family by the same psychotherapist. Journal of Child Psychotherapy, 17, 45–61.

Klein, M., (Ed.) (1946). Notes on some schizoid mechanisms. In: Development in Psychoanalysis. M. Klein, London: Hogarth Press.

Langs, R. (1976) The Therapeutic Interaction. New York: Jason Aronson.

Little. M. (1966). Transference in borderline states. Int. J. Psychoanal, 47,476-485.

Loewald, H. (1960). On the therapeutic action of psychoanalysis. In Papers on psychoanalysis. New Haven, CT: Yale University Press.

Malin, A. & Grotstein, J.S. (1966). Projective identification in the therapeutic process. J. Psychanal, 47, 26-31.

Marshall, R. J. (1979). Countertransference in the psychotherapy of children and adolescents. Contemporary Psychoanalysis, 15, 595–629.

Mitchell, S. A. (1988). Relational concepts in psychoanalysis. Harvard University Press.‏

Mitchell, S. A., & Aron, L. E. (1999). Relational psychoanalysis: The emergence of a tradition. Analytic Press.‏

Ogden, T. H. (1979). On projective identification. International Journal of Psychoanalysis, 60, 357-373.‏

Ogden, T. H. (1994). Subjects of Analysis. NJ: Jason Aronson, Inc.

Porder, M. S. (1987). Projective identification: An alternative hypothesis. The Psychoanalytic quarterly, 56, 431-435.‏

Schafer, R. (1968). Aspects of Internalization. New York: Univ Press.

Searles, H. )1963( Transference psychosis in the psychotherapy of schizophrenia. In Collected Papers on Schizophrenia and Related Subjects. New York: Univ. Press.

Slavin, M. O., & Kriegman, D. (1998). Why the analyst needs to change: Toward a theory of conflict, negotiation, and mutual influence in the therapeutic process. Psychoanalytic Dialogues, 8, 247–284.

Spltz, R. (1965). The First Year of Life. New York: Univ Press.

Winnicott, D. W. (1952). Anxiety associated with insecurity. Collected papers, 97-100.‏

Winnicott, D. W. (1956). On transference. The International Journal of Psychoanalysis.‏

Wolstein, B. (1959). Countertransference. New York: Grune & Stratton.